לא דופק חשבון 

פעם היינו קונים במכולת בהקפה.

היום אנחנו עושים הקפות ברחבי הסופרמרקט...

פעם אפשר היה להתווכח עם בעל המכולת על המחיר. היום כשאתה בא בסופרמרקט בטענות "למה אין על המוצר מחיר?" עונים לך: "לא ראית את המבצע החדש שלנו - הורדנו את המחירים?!"

הסופרמרקט הוא השתקפות של תרבות זמננו, של הצרכנות ההמונית. במראות של הסופר אתה יכול לראות לא רק את הגנבים, אלא גם את האדם הפשוט, המשתלב בדרך גרוטסקית, במערכת מלוטשת ומסודרת זו, של קניות בסרט נע.

בסופרמקט התקדמו העגלות בעצלתיים. הן עצרו כל כמה מדפים, מעמיסות דברים, נעזבות לרגע ואחר כך שוב מטולטלות באנחה קדימה. ההכנות לקרב החלו.

במחלקת הבשר כבר היו התורים ערוכים בשורה עורפית. הקונות צרכו וצווחו על מוכר הבשר, שיחתוך בשומן החי של בשר הבקר. הן התחננו על נפשו של הדג שבראשו הכה, שיכה פחות חזק כדי לא להתיז את המוח הטעים החוצה. מנגד, המוכרים היו מדברים ביניהם אדישים לכל הקריאות, מנפנפים בסכיניהם ומרכלים על האישה והילדים.

קונה גדולת ממדים הייתה נוברת בערמת הנקניקים, תוך מישוש החוזק ומדידת הגודל של כל נקניק. שכנתה התקרבה מאחור ושאלה "בעלך עוד במילואים?" השמנה רק הנהנה בראשה לאות הן, נחיריה רוטטות בסיפוק עת הריחה את הנקניק.

צעקותיו של ילד אחד הרודף אחרי ילדה, הדהדו לכל אורך הטור השביעי של המדפים, הסמוך למחלקת הבשר. "אימא היא גנבה את הסבון מהעגלה שלנו!" אמו צעקה אחריו "רונן חזור הנה מיד ולא..." ובפנותה אל המוכר, שנדמה היה לה שהוא מנסה להערים עליה הוסיפה: "חתוך בשומן!"

מאגף הצעצועים הגיח ילד ובידו אקדח אוטומטי. "אימא תראי מה מצאתי!" האם הפכה את הצעצוע והביטה בתווית המחיר. עיניה חשכו. "תחזיר מיד את הכלי הזה למקום, אתה רוצה להיהפך לגנגסטר כשתגדל?" הקצב מולה הניף את גרזנו על גרונה של תרנגולת והפטיר: "הילדים של היום מדרדרים לאלימות!"

"היי כמה אתה רושם שם?!" צעקה קונה שלידה, על המוכר שהיה מדביק את המחיר על שקית הבשר. "תשקול את זה מיד שוב! אה גרוס גאנב", הפטירה בלחש לעבר שכנתה, "רק מפנים את הגב לשנייה ותוקעים לך שם סכין!"

רונן, הילד שרדף אחרי הילדה, חזר עם חפיסת הסבון בידו ואמר בחיוך מאושר "השגתי את רותי במחלקת הגבינות, היא רצתה את הסבון כדי להתרחץ ולהסריח מבושם, אחר כך היא מציקה לי שאריח אותה!"

המוכר שמנגד אמר "יא קינדאלך האלו, כבר יש להם מחשבות אהבה בראש. הנה בבקשה הקורקבנים, אולי את רוצה גם איזו פרגייה צעירה ועסיסית?" הוסיף, מהורהר, בהושיטו לאמו של רונן שקית. 

אדם עם בולדוג גדול שהצליח להגניב לסופר, פנה למוכר אחר: "ולסיום תן לי קילו עצמות בשביל הכלב", אך כשהכלב פרץ בנביחות עזות, הוסיף: "שיהיה שני קילו."

ליד הקופה כבר השתרך תור ארוך. אדם גורר שתי עגלות נעצר בסוף התור, נושף כמו קטר. אחר, עם כיכר לחם נעצר באותה שנייה בדיוק מאחוריו. "סליחה אני יכול לעבור?" שאל בנימוס. 

"מה פתאום!" הזדעק הגבר עם העגלות, "חוצפה! אחרי שאני רץ חצי סופרמרקט גורר את העגלות, כדי להספיק להקדים אותך בקופה, אחרי שהפסדת במרוץ, אתה עוד רוצה לעקוף אותי?!"

המוכרת הרימה לרגע את עיניה מעל לסליל החשבונית שלפניה. "אבקש לא לבוא לקופה עם יותר מחמש מצרכים", אמרה. "זאת קופת אקספרס". 

"יאלה אקספרס, מה זאת תחנת רכבת!" התרתח הגבר עם העגלות, "אנשים רוצים להגיע מת"א לירושלים?! חוץ מזה מאין לך שיש לי יותר מחמש מצרכים, אפילו לא ספרת אותם!"

"יאלה! תראו את זה". האיש והלחם התרגז גם כן. "אתה מסוגל להגיע לקופה עם חמש עגלות ולטעון עדיין שיש לך רק שני מוצרים!"

"מצטערת, הקופה התקלקלה!" הכריזה מוכרת אחרת לפני תור ארוך של קונים. "כנראה היא עשתה את היומית שלה", חייך קונה אחד בעליצות. "הוי הטכנולוגיה הזאת!" התלוננה קונה אחרת, קשישה, "אני זוכרת את בעלי המכולת החביבים עם העיפרון תקוע להם מאחורי האוזן, מחשבים תוך שניות חשבון ארוך, על חתיכת נייר קטן.  היית יכול לשמוע חישובים בספרות בעשרים שפות, בכל מכולת בשפה אחרת. כמובן שאידיש הייתה שלטת ברוב החנויות. היית יכול לסמוך על החשבונות שלהם מאה אחוז, עם אחריות, רק כששמעת שמחשבים ברומנית היה כדאי להציץ שנית ברשום." 

"סליחה, אני יכול לעבור? לא לקחתי כלום, לא קניתי דבר." גבר חסון עבר את התור לאורכו, מנפנף בידיים מורמות, כמו שבוי שנלכד בידי האויב. בעברו את כל התור נעצר ליד הדלפק, הביט לצדדים, חטף שקית ניילון ומיהר הלאה לצאת.

"איציק, כמה עולה היום חבילה מהאבקה הזאת!" צרחה נואשות מוכרת בקופה אחרת, מנפנפת בקופסא אדומה מעל לראשה. גבר ליד דלפק מוגבה, עיין בערמת ניירות שלפניו מחפש את התמחיר.

"רק שנייה, רק שנייה", הפצירה הקופאית בקונים חסרי הסבלנות.

בום אדיר החריד לפתע את חלל הסופר. שתי עגלות של קונות, שמיהרו כל אחת להגיע לקופה לפני השנייה, התנגשו .איציק, האחראי, זרק את צרור הניירות בהם עלעל ורץ למקום. "יש נפגעים, יש נפגעים?" שאלה בעלת אחת העגלות שהתנגשו, ורכנה מעל העגלה שלה מחטטת בעצבנות רבה בין המוצרים. "איפה הארנק שלי, הוא כנראה עף בהתנגשות!" הקונה השנייה השתיקה אותה בצרחות: "איפה הילד שלי, הוא היה פה יושב על העגלה, במקום שמיועד לתינוקות. אייל אייל!" "כן אימא!", זאטוט שחרחר, שהיה כל הזמן לידה משך בשמלתה וחזר ושאל "כן מה?"

בקופה מספר ארבע, אחת משני הקופות הבודדות שהיו עדיין פועלת כהלכה, התנהל מרוץ מסוג אחר. לקוחה עצבנית התקדמה בצעדים מהירים לקופה, בו בזמן שהקופאית הזיזה את השלט "סגור" לכיוון מרכז הדלפק. המוצר הראשון של הלקוחה, קרטון חלב, נחת בדיוק על השלט.

"סליחה, סגור", כך הקופאית

"כן אבל רק עוד תגמרי אתי את החשבון!" התחננה הלקוחה.

"בכוח לא ילך, כל קופאי יש לי שעות עבודה."

"שעות עבודה?!" התרעמה הקונה. "מאז שהופעתם ב"עובדה" הפכתן למפונקות!"

ביציאה מהסופר, על סף הדלת, שלח לקוח בשנות השלושים, מהגברים הבודדים במקום בשעה כה מוקדמת, מבט מיואש לעבר הצפיפות בתורים. "אבא מסטיק, אבא מסטיק!" היה ילד לידו צורח, במושכו אותו ביד חזרה לפנים הסופר. מאבק משפחתי איתנים לדורותיו, התנהל בפתח הסופר. גבר מבועת תורים נלחם כנגד ילדו, אחוז תאוות המסטיקים. גורם חיצוני בא לפתע לעזרתו של האב הסרבן, ברמקול הודיעו על הוזלה חד פעמית במחירי מוצר במחלקת הבשר וכל התורים הידלדלו פלאים... "טוב", אמר הגבר ופנה לקופה הקרובה. 

"מצטערת!", אמרה המוכרת, "אני באמצע חשבון!"...